🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשתנו, כשיעקב אבינו נשאר לבדו לפני המפגש הגורלי עם המלאך, נאמר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". מילה קטנה זו, "לבדו", פותחת פתח להבנה עמוקה על מידה מיוחדת של יעקב אבינו — מידה המשותפת גם לאברהם וליצחק, ושממנה נלמד יסוד גדול על ייחודיות עבודת ההודיה של כל אחד ואחד מאיתנו.
אֵין קַל וּמִי קַל יְשֻׁרוּן יִשְׂרָאֵל סָבָא. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — כְּתִיב בֵּיהּ "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ", אַף יַעֲקֹב — "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ".
בראשית רבה, בשם רבי ברכיה בשם רבי סימון
מבארים בדעת תורה שמדברי מדרש זה אנו לומדים על התדמות למידותיו של הקדוש ברוך הוא. יש להקדוש ברוך הוא מידה הנקראת "לבדו". מצד אחד, יש בהנהגת הקדוש ברוך הוא בבריאה מצב שבו הוא מראה כביכול שהוא נזקק לבריאה — כפי שאומרים בתפילת "יוצר המאורות", שכביכול הקדוש ברוך הוא צריך את המאורות, וכן כתוב בתהלים "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים" — כאילו אנו נותנים כוח לקדוש ברוך הוא. אבל לעומת זאת, קיימת גם מידה הנקראת "לבדו" — שבה אין שום צורך בעזרה או בסיוע מאף אחד, אלא הכול בטל לגמרי לעומתו יתברך.
יעקב אבינו התדמה במידה הזו של "לבדו" — ובזכות אותה מידה נלחם במלאך וזכה לברכה ממנו. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" — לא נזקק לאיש, עמד לבדו מול המלאך, נשען אך ורק על ה'.
🕯️ יחיד מציל יחיד
מוצאים את מידת ה"לבדו" גם אצל אברהם אבינו. מספרת הגמרא במסכת פסחים: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אני יחיד בעולמי, והוא יחיד בעולמו — נאה ליחיד להציל את היחיד". אברהם אבינו נקרא "העברי" משום שכל העולם עמד מעבר אחד, ואברהם עמד לעומתם מהעבר השני — כל העולם לא הכיר עדיין את הקדוש ברוך הוא, ורק אברהם אבינו הכירו ועבדו. בהיותו יחיד בעולמו בהכרת ה', זכה שהקדוש ברוך הוא עצמו, "היחיד" של עולמו, יבוא ויצילו — "נאה ליחיד להציל את היחיד".
וכן מוצאים את מעלת הייחודיות גם אצל יצחק אבינו. על הפסוק "וַיֶּעְתַּר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" מפרש רש"י: "לא דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". שואל הסבא מקלם שאלה חזקה: לכאורה תפילת צדיק בן רשע צריכה להיות המשובחת יותר — הרי הוא גדל בבית שבו אביו רשע, ובכל זאת לא למד ממעשי אביו, אלא הלך בדרך ה' בניגוד לחינוכו! ואילו צדיק בן צדיק, לא היה לו כלל את הקושי הזה — מדוע אם כן תפילתו טובה יותר?
מתרץ הסבא מקלם: גדולתו של יצחק הייתה בכך שלמרות היותו בן אברהם, לא הסתפק בכך שהתחנך אצל אביו הצדיק — שהרי חינוך כזה עלול להפוך אצל הבן להרגל וחיצוניות בלבד, בלי חידוש עצמי. אבל יצחק אבינו עמל לעצמו דרך חדשה, אישית ופנימית משלו, בעבודת ה' מתוך יראה — בעוד שאברהם עבד את ה' במידת החסד. יצחק סלל לעצמו דרך יחודית משלו, שלא ירש אותה במישרין מאביו, וזוהי מעלתה המיוחדת של תפילת צדיק בן צדיק: הוא סולל לעצמו דרך ייחודית בעבודת ה', ואינו מסתפק בהמשך דרך אביו בלבד.
ונראה שכל זה קשור גם לעניין ההודיה. מכל אבות הקדושים, שכל אחד מהם היה יחיד בעולמו ועבד את ה' עם המידות המיוחדות שנתן לו הקדוש ברוך הוא, נלמד: גם לכל אחד מאיתנו יש סגנון וצורה משלו שבו הוא מתחבר להודיה. יש אנשים המתחברים יותר להודיה במילים משלהם, בשפה האישית שלהם. יש האוהבים יותר להודות באמצעות קריאת מזמורי תהלים או אמירת נשמת כל חי. יש המודים לה' על ידי מעשי חסד — לאחר שהם חשים שהקדוש ברוך הוא עשה להם נס, הם מבטאים את הכרת הטוב במעשי חסד גדולים כלפי הזולת, מתוך הכרת הטוב לה'. ויש המתחברים יותר לעבודה שבהכנעה — מוכנים להתבטל לרצון ה' ולקבל על עצמם כל מה שהקדוש ברוך הוא מביא עליהם, ולהיות כלי קיבול לרצונו, ובכך הם מתקרבים אליו ומודים לו.
כמובן, ייתכן שהדבר תלוי גם בזמנים ובמצבים שונים — לעיתים אדם מתחבר יותר לדרך אחת, ולעיתים אחרות לדרך אחרת. אך על כל אחד ואחד להתבונן בעצמו, לראות מהן תכונות נפשו, ומהי הדרך המיוחדת שבה הוא מתחבר להודיה לה' — הן באופן כללי והן באופן פרטי בכל מקרה ומקרה.
ואכן מוצאים את מעלת הייחודיות בהודיה בכמה מקומות. בשירת הים נאמר: "עָזִּי וְזִמְרָת יָ־הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" — כל אחד מיוצאי מצרים ששר את שירת הים הודה הודיה מיוחדת משלו: "עוזי — האוצר שלי, זמרתי — לכן אני מזמר לקדוש ברוך הוא על מה שהיה לי לישועה". כל אחד ראה את עצמו כיחיד שהקדוש ברוך הוא עשה לו במיוחד את הישועה, ולכן שר ומודה במיוחד על הנס שנעשה לו באופן אישי.
וכך גם בהמשך השירה נאמר: "זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ" — ומפרש רש"י במסכת שבת שהמילה "וְאַנְוֵהוּ" מורכבת מהמילים "אני והוא": כל אחד ראה עצמו כיחיד העומד מול הקדוש ברוך הוא, ושר לה' בייחודיותו שלו. וכן ניתן לפרש בתהלים, בהלל: "כִּי אַתָּה אֱלֹקַי וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹקַי אֲרוֹמְמֶךָּ" — "אתה אלוקי" — אתה המשגיח עליי בהשגחה פרטית, כאב המשגיח ודואג לבנו היחיד. ולכן "אודך" — אני מודה לך הודיה אישית, מתוך הפנימיות שלי, שהרי אדם כמוני מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. ולכן גם הודייתי היא הודיה יחידה ומיוחדת, שאין כדוגמתה שום הודיה אחרת בסגנון ובגוון המיוחד הזה.
יהי רצון שנזכה כל אחד לגלות את ייחודיותו שלו, ולהודות לה' הודיה מיוחדת מתוך פנימיותו — ובכך נזכה במהרה שייראה לעינינו "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ".